1752494400000
חלק 2 - סיפור בהמשכים על ילדה ללא גוף... במסע עד אשה, גוף ומקדש
Edit Post Text
1752321600000
סיפור בהמשכים על ילדה ללא גוף... במסע עד אשה, גוף ומקדש
פרק ראשוןפעם היתה ילדה. היא לא ידעה שחיים אחרים יכולים לשבש לה את החיים האלו. היא לא ידעה שיש לה טראומה של פגיעה מינית... מהשואה.היא דווקא היתה מאוד חושנית כילדה וגילתה גילויים מסעירים אבל הגילויים שלה לא זכו להערכה מהסביבה ומהר מאוד למדה לשתק אותם עד כיבוי מוחלט... מילדה חושנית הפכה לנערת פיטר פאן, 'לא רוצה להתפתח, לא רוצה להיות אשה. לא מתאים לי'.בתקופה ההיא לא הייתה בכלל פתיחות ל-הוא היא, וגם זה לא באמת שינה משהו רק שבבית בו גדלה דאגו כי היא לא קיבלה מחזור. נערכה בדיקה רפואית והרופא אמר: 'מוזר, הכל עובד ונראה שאין הוראה להתחיל לפעול.' היא לא ידעה אז שיש גופנפש ושהיא יכולה לדכא התפתחות...אז נתנו כדורים והיה מחזור ובמקביל... אי אפשר היה להתקרב אליה פיזית יותר מדי, אפשר היה לרוץ ולעצור לידה ולומר לה אם רוצים, מילים של התרגשות מפגש. זו היתה הילדה בלי גוף.אני קופצת מלא מלא שנים קדימה ומזמינה למקדש בטבע 1-2.8 מסע אל הג'ילבון, יער אודם והג'ובה הגדולה:מה זה אומר? טיול בטבע, חיבור אל הטבע ואל עצמנו, אינטימיות ומגע ותהליכי עומק בתוך מרחבים עוצמתיים ויפים...אין שום סיכוי שהילדה בלי גוף, יוזמת אירוע שכזה ובכל זאת זה קורהואת.ה מוזמנ.ת להצטרף ולחוות את הקסם. זה חלק מפעלול של הרוח ואכתוב עוד פרקים מהדרך ועד לכאן בקרוב - בנתיים מזמינה נשים וגברים שרוצים קשר ואינטימיות וקרבה, גם זוגות שמוכנים לחקור אינטימיות וקרבה...מזמינה אתכם למרחב שאני כושפת בו (מאפשרת ושומרת ואוהבת וקוסמת) יחד עם @Tamir Erez כושף, שמאן, מורה לטאנטרה ומומחה בהחזקת מרחבים שכאלו.מיועד לאנשים אמיצים בפתיחות לב ושמחת בריאה ומי שרוצה להצטרף י.תדבר קודם עם תמיר או איתי ואז נדע שמתאים. בנתיים תכתבו 'פשוט לאהוב' ותקבלו את כל הפרטים.בתמונה אני של גיל 18או 19. פיטר פן יפה.
...
...
1
2
אבא, אמא ובת
החלטנו לצאת יחד למסע — אל הטבע, אל עצמנו, ואל השקט. בלי טלפונים, רק אנחנו והדרך. מתמקדים בדניאל, בצרכים שלה, בריפוי שלה...
בשלישי שעבר יצאנו לסיני, אל המדבר. הצטרפנו לסדנה שהובילו Tamir Erez (שותפי להנחיית 'פשוט לאהוב' מקדשי טיול בטבע) ו Hadas Magida.
אחרי כשלוש שעות צעידה בנופים סלעיים מרשימים , הגענו לבוסתן שהפך לבית שלנו בימים הקרובים ובו הקמנו אוהלינו.
למחרת טיפסנו אל ההר הגבוה, הר סנטה קטרינה.
לפי המסורת, זהו המקום שבו משה קיבל את לוחות הברית — אף שיש האומרים שזה היה בהר משה הסמוך.
עבורנו, לא הדיוק היה העיקר, אלא העלייה עצמה — המפגש עם האלוהי.
עלינו בערב יום כיפור — וערכנו טקסים מתאימים, שיחררנו, סלחנו, ברכנו ושמנו כוונות לימים הקרובים:
הכוונה שלי הייתה חופש, שקט, חיבור וריפוי.
בלילה ישנו בביקתה על פסגת ההר. רוב הזמן ישבתי על קצה המזרון שחלקתי עם משפחתי ותהיתי האם גם הלילה דניאל תתעורר להשתעל ולהקיא, כפי שעשתה בערבים האחרונים. (היה בלתי אפשרי לדייק באוכל עבורה, בסיני)
בערך בשלוש לפנות בוקר, התעוררה דניאל ושתינו זינקנו החוצה, היא כדי להקיא ואני כדי לעודד אותה להתרחק מהקבוצה.
אחכ בתהליך 'איזון חיים' ראינו שהרבה פעמים חשוב לי שיהיה נוח ונעים לאנשים סביבי, גם אם זה על חשבוני או על חשבון ילדי (שלא ירעישו, שיתנהגו יפה, ש... וש...)
בכל מקרה כמות לא פרופורציונלית של אשמה וחוסר הצלחה להזיז אותה, מפתח הבקתה, גרמו לי לנוע באופן בהול ולא מותאם לחשכה ולסלעים, לעוף בין שני סלעים ולבלום עצמי בעזרת יד ימין המשובחת שלי. רגע אחכ השמעתי צעקה:'תקראי לאבא'.... הופיעו ערן ואבי ואחריהם אביגיל ועדי. נכנסתי לביקתה, חווה תחילה את חום כפות הידיים של אביגיל ואז את טיפולה המסור והעדין של עדי שקיבעה את כף היד בעזרת הצעיף שלה וקשרה את הזרוע לצוואר בעזרת הצעיף של אבי...
כאב ואמרתי שהכל טוב, רק כואב. כאב וחייכתי.
חיכיתי לאור ויחד עם הקבוצה והיד הכואבת, ירדתי מההר. תחילה עד נקודת התפצלות מהקבוצה שאת משתתפיה ביקשתי שיהנו גם בשבילי ואז אל הבוסתן ומהבוסתן עד לבית החולים של סנטה קתרינה העיר. סהכ שש שעות צעידה עם יד שבורה...
בבית החולים: 'עלייך לשלם במזומן', אמרו לי. י'שראלים קיבלו שירות ולא כיסו אותו...' מזל שלבדואי המארח היה כסף. התחייבתי. צילום. שני שברים. 'את יכולה ניתוח
או שנרחיק את כף היד ונחזיר למקום וזה כואב...' 'השני', אמרתי ונשמתי עמוק. הזריקו זריקה כואבת, צעקתי קצת, משכו, צעקתי קצת, גיבסו בכוח....נשמתי עמוק ועוד הייתי ממש בסדר.... שוב צילום...' אוי, לא יצא מספיק טוב' אמרו לי, הורידו את הגבס, שוב זריקה ושוב משיכת כף היד והזזתה למקום והפעם אני רועדת ובוכה. נשלחת אחות להזריק לי זריקץ הרגעה. אני מקבלת בהכנעה. שוב צילום ואומרים שזה בסדר... נשארת לישון באכסניה סמוכה ו..... יוצאת בשש וחצי בבוקר אל הבוסתן. אני לא מפסיקה לטייל אפילו עם יד שבורה... מגיעה בתשע אל הבוסתן והקבוצה צוהלת (מזכירה שאין קליטה ולא היתה כל דרך לתקשר איתם). הם נושמים לרווחה ורק דניאל בוכה לרגע ואני מצטרפת לתוכנית היומית של קבורה באדמה. נושא היום....
'מה עוד עשיתי עם גבס, הגבס עקום... היציאה מאילת והכניסה באותו יום והכאב, אוי הכאב , יחד עם הכוונות שלי ואלו של אלוהים, על כל אלו מחר יחד עם התובנות. ממש התעייפתי. חג שמח שיהיה ותודה לכל אוהבי ואהובותי. אני אוהבת אתכן.ם גם.
