אז ראיתי כוכבים .לא רק את הכוכבים בשמיים השחורים נטולי תאורה חיצונית (שמיים מרגשים ביופיים בפיסגה של ג'בל קטרינה, ההר הגבוה בסיני, ערב יום כיפור) אלא כוכבים מטאפוריים... כאבבבב לי.זה היה אחרי שנפלתי על יד ימין, מעדתי בין הסלעים בעודי רצה כדי למצוא איזה שהוא בד או איזה שהיא מטלית כדי שאוכל לנקות את תכולת הקיבה של דניאל ששוחררה מחוץ לבקתה הקטנה מדי, בה הצטופפה קבוצת נשמות יפות שישנו (פחות או יותר).השעה היתה שלוש לפנות בוקר. הנפילה הגיעה בעקבות תנועה בהולה של אם אשמה שהרגישה לא נעים כי הילדה שלה השתעלה ואחר כך הקיאה ממש מחוץ לביקתה וחלילה אם מישהו ידרוך. כך מצאתי עצמי צונחת בין שני סלעים. זה הרגיש כמו נפילה לתהום שחור משחור, שהסתיימה בכאב חד וצעקה שלי: 'תקראי לאבאאאאא'. אנשים טובים מהקבוצה קמו ועזרו לי, היד נעטפה בצעיף של אחת ונתלתה על צווארי בעזרת צעיף של אחר ובעודי כואבת רק ביקשתי מערן לנקות בחוץ שלא יפריע..למחרת בבוקר יצאנו משם ובמשך 6 שעות צעדתי עם היד התלויה בצעיף על הצוואר בדרך אל בית החולים בסנטה קטרינה. שם שלושה גברים אמיצים עבדו במרץ כדי להחזיק את הזרוע הימנית, להרחיק את כף היד השבורה ולהחזיר למקומה. הפעולה הכואבת הזו התרחשה פעמיים. בפעם הראשונה התיקון לא היה שלם, בפעם השנייה הזיזו עוד קצת. כל פעם כזו גיבסו וצילמו. הזריקו זריקת אילחוש מכאיבה ושוב ראיתי כוכבים.... כך יצא שקיבלתי פעמיים זריקות הרגעה ביד ואחת בטוסיק (כי הפעם השניה היתה יותר מדי עבורי, שם כבר בכיתי ורעדתי בלי שליטה עד שנרגעתי)מצאתי את עצמי כל כך עייפה שפשוט הלכתי לישון במלון מקומי ולמחרת ב-6:30 בבוקר יצאתי משם בצעידה לעבר הבוסתן שבו לנו חברי הקבוצה.(חשוב לציין שליווה אותי אל בית החולים הבדואי המארח שהיה מוטרד מאוד מהעניין וניסה לשכנע אותי לנסוע לטיפול באילת, כדי שלא יסתבך עם המצרים, הבן שלו, אח בבית החולים ונשמה יתרה, היה צמוד אלי במהלך הביקור בבית החולים וליווה אותי ברכות נחוצה. מלא תודה לשניהם).הגעתי בתשע אל הבוסתן (הליכה מרשימה בין סלעים וחולות, אל מקום שאין בו חשמל, יש מיים במידה מסויימת, אין קליטה.... ולא, לא הייתי עם חברי הקבוצה בקשר מאז נפרדנו באמצע הדרך מההר למטה.השמחה היתה גדולה וצטרפתי אליהם לטקסי קבורה, שניים כאלה שנעשו במהלך היום. מה זה?חופרים בור באדמה ונכנסים פנימה, מכוסים בחול ושוהים במדיטציה....אני איתם, נקברת בחול והיד בשקית ניילון בחוץ...אני נחה, מתמסרת ומאפשרת למה שמבקש להתרחש להתרחש.זה היה מרתק ונעים והצטערתי שהיו רק 40 דקות בהתחלה ושעה אחר כך הייתי יכולה להישאר שם קבורה בתוך החול עוד הרבה זמן.בשקט.למחרת יצאתי עם הקבוצה לטרק, שאני לא ממליצה לאף אחד לעשות, עם יד שבורה.אבל אני עשיתי אותו, עליתי איתם להר נוסף הגענו לגן נסתר שאי אפשר להגיע אליו ללא טיפוס...יום של טרק מאתגר גם לאנשים ששתי הידיים שלהם שלמות ואני הולכת, נושמת, מחייכת.נושמת והולכת בנחישות של מי שאומרת ששום דבר לא יעצור אותה...למחרת.יצאנו בדרך חזרה לסנטה קטרינה.ומשם נסענו אל אחד החופים שהזמנו בו מקום לשבוע הקרוב. מאחר שהגבס שהיה מאד מאד הדוק ליד שלי וכף היד גובסה כשהיא מוטה פנימה מה שהרגיש לא לגמרי מדויק, החלטנו לנסוע לאילת.השארנו את דניאל בחוף הים ויצאנו לאילת לגלות שלא יקבלו אותנו בבית החולים יוספטל כי אני חברת מכבי.נסענו משם אל השרפ לגלות שאין רופא אורתופד ועל כן לא יעשו צילום כי אי אפשר לעזור לי... בשלב זה הפעלתי את בן דודי, רם זק האורטופד (תודה רמי) שנתן הנחיות: 'אני מבקש צילום של כף היד' ואחר כך אמר 'אוקיי, הם לחצו מידי את כלי הדם וצריך ליישר את כף היד. אני מבקש שתורידו את הגבס הזה ותשימו סד...'למה סד? כי זה כל מה שאפשר לעשות בשרפ. כי לאחיות מרשים רק לשים סד שזה אומר גבס בצד אחד ורק לרופאים אורטופדים מותר לשים גבס מלא.האמת זה אותו חומר.ביקשתי מהאחות: 'בחייאת בחייאת, שימי אותו מסביב בבקשה' והיא אמרה לי: 'לא לא לא, אסור לי....'אז בזכות רמי קיבלנו צילום וגם סד וגם צילום אחרי הסד כדי לוודא ששום דבר לא זז.והפעם כף היד שלי הייתה ישרה עם הזרוע, אבל מרגע שטופלתי באילת על ידי אחיות יקרות אבל לא לגמרי מנוסות בהורדת גבס וקצת כוחניות שהופעלה על היד שלי שוב כאבה יד מאוד.חזרנו אל החוף המשכנו להיות שם עוד יומיים והיה נחמד.פגשנו אנשים טובים, שמענו מוזיקה, אכלנו, נהנינו, אפילו התיישבתי עם יד מורמת בתוך המים.באמצע הלילה של שלישי ערן, שנהיה מקורר מהמזגן הישיר עליו, הסתכל עליי ואני עליו.שנינו לא ישנו. (אני כמעט לא ישנתי בלילות בגלל הכאב מהיד.) ואמרנו יחד: 'חוזרים מחר הביתה.'דניאל ממילא הודיעה לנו, יום קודם, שהיא מיצתה את החופשה כי גמרה שני ספרים של פרסי ג'קסון, שאותם גררה איתה לטרקים. (הייתה הולכת ראשונה, מתיישבת וקוראת עד שאחרון הקשישים וקשישות הגיע אליה וככה עושה את המסלול.)אז בעצם שלושתנו היינו מאוד מאוד מרוצים ויצאנו בדרך הביתה. עצרנו במוקד לרפואה דחופה של מכביבתל אביב ושם מומחה לכף יד, הוריד את הסד, שם גבס, הכאיב לי מאוד, מאוד מאוד ואמר: 'נראה שאולי צריך שתעשי סיטי כף יד כי המקרה פה גבולי.וצריך לוודא שאת לא מועדת לניתוח שבכלל זה יכול להתאזן ולהסתדר' הוא נראה כמו טייס של אורטופדים עם גאוות יחידה והרגשנו שאנחנו בידיים טובות. את הסיטי השלמנו אתמול ונחזור אליו בראשון כדי לוודא שהכל אכן מחלים באופן מוצלח ביותר.בנתיים כואב לי. כואב ממש. אמאלה. לא זכרתי שיכול לכאוב כך ואני מאומנת בכאב מילדות....'נירית למה זה קרה?' אני נשאלת שוב ושוב ובכן מה שאני יודעת בנתיים (התמונה מתבהרת בתוך הזמן):1. נדרשת להכנע. לשחרר שליטה, את ההרגל להיות המפקדת, המנהלת, האחראית והתומכת ובמקום זה להתמסר, לאפשר לתמיכה להינתן...זה עלה בבהירות אתמול בטיפול איזון חיים עם Ayelet Koren . תודה אילת.2. זה אומא שאני מורידה הילוך עם תעודת שיחרור מהרופא כי אני לא באמת יכולה להפעיל את שתי הידיים עכשיו. ואני הלו משתמשת בשתי ידי לטיפול. כבר יצרתי וריאציה של טיפול אחר שנוסתה בהצלחה אבל... אני ממש עייפה מהכאב ולכן תוהה איך ומה יעלה בגורל הטיפולים בתקופה הקרובה.הרבה זמן רציתי לעצור קצת, להתמקד בפיתוח, אבל מנוחה... מנוחה, לנוח, מה זה מנוחה מה עושים במנוחה? שנים שאני שואלת ועכשיו מה כל מה שבא לי זה לעצום את העיניים ולנוח.לעצום את העיניים ולנוח... אז זו סיבה שהאלוהות בחרה לאפשר לי לשבור את כף היד הימנית וללמודלהיעזר (אחרי הכל אני מתפללת למערך תומך שיאפשר לי להתמקד במה שאני טובה בו ויעשה את כל השאר. מתפללת ולא ממש משחררת, לא ממש מאפשרת...)תודה לכל מי שתמך ותומך ויתמוךוכן להתמסר למנוחה...3. ואחרון חביב: לשחרר את דניאל מטיפולים שלי ומשיפוט שלי. אתמול עשינו סשן מסכם בסיגנון החדש ואמרתי למתוקה 'אני לא לוקחת אותך יותר עליי. אם את צריכה טיפולים כדי לעכל לכי לרופא או תמצאי מטפלים, אם תבחרי להשאר מאותגרת עיכול, תישארי.. אני לא מוכנה להמשיך להרגיש אשמה על שאני לא מצילה אותך ובכלל על אתגרי חייך. (היא מודה שהטיפולים מחזיקים אותה קרוב אלי ושהחולי מרחיק אותה מהעצמאות שמפחידה אותה. אני לא מוכנה לשתף עם זה פעולה יותר. נשבר לי....והבטחתי לה שנשחק קלפים או נקרא שירים או נטייל יחד, שיהיה לנו זמן משובח יחד גם בלי טיפולים)אז שיחררתי אותה לעצמאות בסשן מרהיב עם יד אחת ושחררתי מעליי את משקל חוסר הבריאות של הילדה שלי או חוסר העיכול או הפחד שלה להיות באמת בריאה ולהגשים את עצמה בחיים האלה....זהו, אני משוחררת ועכשיו חוזרת לנוח.כל טוב חג שמח מלא אהבה לכולם.ותודה למנחי הסדנה בסיני: Tamir Erez (שותפי להנחיית מקדשי טיול של פשוט לאהוב, בטבע, בקרוב במערת עלמה, שלא ברור איך אעשה אותה עם גבס, אבל היא ממש שווה ואצרף קישור באחת ההודעות)ו Hadas Magida . היתה סדנה מצויינת.תודה לאהובי Eran Shapira ולאהובתי דניאל שפיראעל התמיכה ועל הברכה שאתם בחיי. תודה לכל מעגל האהבה שלי שלא אצור אליו קישורים כרגע, אתם יודעים מי אתם.תודה על שיצאנו מעזה, על שהם חוזרים.בבקשה שהשבר שלי יזכה את העולם ויאפשר איחוי מושלם ותיקון שלם, לכולם.מלא טוב
קרא עוד
