בר כמה ימים שאני בהתרגשות גדולה. משהו ננגע בי ופועל בתוכי כמו ממברנת חיים. אני מדברת עם רונית אהובתי מדי יום (וזה לא קרה הרבה זמן), שתינו צוהלות, מתרגשות, חולמות ויודעות, שהחיבור שלנו, יותר מכל דבר אחר, הוא אנרגיית החיים שעושה שינוי בעולם ובקבוק המיימן שהחזיר אותנו לעבודה משותפת, הוא ככל הנראה ערוץ הקסם שמאפשר לנו לחבר עבודת תודעה ואנרגיה, שמחת חיים ובריאה בריאה. אז, אנחנו אנחנו, נירית שפירא ורונית נשר, מזמינות אותך למפגש עם בקבוק המימן, יתרונותיו והאפשרויות שטמונות בו ואלינו והאפשרויות שטמונות בהצטרפות לערוץ האנרגיה שאנחנו: נתראה במפגש זום בן שעה, ביום שלישי ה9.12 20:30-21:30.  במפגש נספר על בקבוק מי המימן, שניתן להשתמש בו כדי לתמוך בבריאות, בתודעה, באנרגיה ובחיוניות שלנו. נכיר את הבקבוק, איך הוא פועל, נבין מה נחוץ כדי ליהנות ממנו ונציע גם אפשרות להצטרף לרשת ההתפתחות והצמיחה של המימן האנרגטי.  כיתבו לנו - 'בריאות' ונשלח לכן קישור עם מידע והזמנה להצטרף רישמו ביומן וניפגש ותגלו לנו את מי נפגוש בזום ? מי באה ? מי בא ? והתמונה? זה פעלול של בינה מלאכותית, כי אני בישראל ורונית בפארוס אבל כבר מתוכננת לנו חגיגת מימן יוונית בקיץ... הכל בזמן הנכון​

נישכבנו על האדמה והרגשנו אותה: כמה עוצמה יש למקום וכמה אוויר וכמה יופי.מסע הפסגות למכתש רמון מוקדש הפעם להגשמה. אנחנו מטפסים אל ההר עם מטרה ומתעצמים מתוך הדרך. 26–27.12, "פשוט לאהוב" –אינטימיות, חיבור ואהבה בטבע, חגיגה של יחד מבורך ומפתיע.יומיים של אהבה לעצמינו, למקום ואחד אל השני.יומיים עשירים, מרחיבי לב, מקרבים ומאפשרים התרגשות והתפתחות.והפעם בעין סהרונים ובהר ארדון שבמכתש רמון.מתאים לאנשים שרוצים לפתוח את הלב, לבלות זמן בטבע עם אנשים מיוחדים כמותם.מתאים לאנשים שרוצים לעבור תהליך ולצאת שמחים, מסופקים ואולי עם חברים חדשים לדרך. מספר המשתתפים מוגבל ויש מחיר מכירה מוקדמת עד ה־16.12. ברור לי, שמי שמרגיש.ה שזה קורא לה/לו – מרגיש. נועו בהתאמה.תרשו לכם לתת לעצמכם מתנה.תרשו לכם הרפתקה ויחד מבורך.אותי זה מפתיע כל פעם מחדש ומרגש כל כך. טעימות מהמסע האחרון:הילה: אני רגילה לטיולים לבד או בקבוצות היו קטנות והפעם עשרים איש — קצת גדול. ובכל זאת היה לי כיף ונעים. זה מסתדר עם החוזה החדש שלי: להתערבב עם אנשים. חיבוקים, עיניים טובות — זה פשוט להיות. נעמי: אני שמחה להיות כאן, לפתוח את הלב ולהיפתח לאנשים. בהתחלה רציתי שיגעו בי וידברו איתי ואז אמרתי לעצמי: "קדימה, תדברי, אל תחכי." וזה קרה.מאוד נהניתי מהפוג’ה בערב, הרגשתי הרבה אהבה ומבטים טובים, צורך להתמלא באהבה הזו. פיזית היה לי קצת קשה עם האיטיות הקבוצתית, אבל בסך הכול נהניתי מאוד. העבודה עם נירית נגעה בי עמוקות. תודה.ויש עוד עדויות רבות כאלו…בואי גם. בוא גם. בואו. כתבו: פיסגה – ואשלח לכם טופס מידע והרשמה. 

אז ראיתי כוכבים .לא רק את הכוכבים בשמיים השחורים נטולי תאורה חיצונית (שמיים מרגשים ביופיים בפיסגה של ג'בל קטרינה, ההר הגבוה בסיני, ערב יום כיפור) אלא כוכבים מטאפוריים... כאבבבב לי.זה היה אחרי שנפלתי על יד ימין, מעדתי בין הסלעים בעודי רצה כדי למצוא איזה שהוא ‏בד או איזה שהיא מטלית כדי שאוכל לנקות את תכולת הקיבה של דניאל ששוחררה מחוץ לבקתה הקטנה מדי, בה הצטופפה קבוצת נשמות יפות שישנו (פחות או יותר).השעה היתה שלוש לפנות בוקר. הנפילה הגיעה בעקבות תנועה בהולה של אם אשמה שהרגישה לא נעים כי הילדה שלה השתעלה ואחר כך הקיאה ממש מחוץ לביקתה וחלילה אם מישהו ידרוך. כך מצאתי עצמי צונחת בין שני סלעים. זה הרגיש כמו נפילה לתהום שחור משחור, שהסתיימה בכאב חד וצעקה שלי: 'תקראי לאבאאאאא'. אנשים טובים מהקבוצה קמו ועזרו לי, היד נעטפה בצעיף של אחת ונתלתה על צווארי בעזרת צעיף של אחר ובעודי כואבת רק ביקשתי מערן לנקות בחוץ שלא יפריע..למחרת בבוקר יצאנו משם ובמשך 6 שעות צעדתי עם היד התלויה בצעיף על הצוואר ‏בדרך אל בית החולים בסנטה קטרינה. שם שלושה גברים אמיצים עבדו במרץ כדי להחזיק את הזרוע הימנית, להרחיק את כף היד השבורה ולהחזיר למקומה. הפעולה הכואבת הזו התרחשה פעמיים. בפעם הראשונה התיקון לא היה שלם, בפעם השנייה הזיזו עוד קצת. כל פעם כזו גיבסו וצילמו. הזריקו זריקת אילחוש מכאיבה ושוב ראיתי כוכבים.... כך יצא שקיבלתי פעמיים זריקות הרגעה ביד ואחת בטוסיק (כי הפעם השניה היתה יותר מדי עבורי, שם כבר בכיתי ורעדתי בלי שליטה עד שנרגעתי)מצאתי את עצמי כל כך עייפה שפשוט ‏הלכתי לישון ‏במלון מקומי ‏ולמחרת ב-6:30 בבוקר יצאתי משם בצעידה לעבר הבוסתן שבו לנו חברי הקבוצה.(חשוב לציין שליווה אותי אל בית החולים הבדואי המארח שהיה מוטרד מאוד מהעניין וניסה לשכנע אותי לנסוע לטיפול באילת, כדי שלא יסתבך עם המצרים, הבן שלו, אח בבית החולים ונשמה יתרה, היה צמוד אלי במהלך הביקור בבית החולים וליווה אותי ברכות נחוצה. מלא תודה לשניהם).הגעתי בתשע אל הבוסתן (הליכה מרשימה בין סלעים וחולות, אל מקום שאין בו חשמל, יש מיים במידה מסויימת, אין קליטה.... ולא, לא הייתי עם חברי הקבוצה בקשר מאז נפרדנו באמצע הדרך מההר למטה.השמחה היתה גדולה וצטרפתי אליהם לטקסי קבורה, שניים כאלה שנעשו במהלך היום. מה זה?חופרים בור באדמה ונכנסים פנימה, מכוסים בחול ושוהים במדיטציה....אני איתם, נקברת בחול והיד בשקית ניילון בחוץ...אני נחה, מתמסרת ומאפשרת למה שמבקש להתרחש להתרחש.זה היה מרתק ונעים והצטערתי שהיו רק 40 דקות בהתחלה ושעה אחר כך הייתי יכולה להישאר שם קבורה בתוך החול עוד הרבה זמן.בשקט.למחרת יצאתי עם הקבוצה לטרק, שאני לא ממליצה לאף אחד לעשות, עם יד שבורה.אבל אני עשיתי אותו, עליתי איתם להר נוסף הגענו לגן נסתר שאי אפשר להגיע אליו ללא טיפוס...יום של טרק מאתגר גם לאנשים ששתי הידיים שלהם שלמות ואני הולכת, נושמת, מחייכת.נושמת והולכת בנחישות של מי שאומרת ששום דבר לא יעצור אותה...למחרת.יצאנו בדרך חזרה לסנטה קטרינה.ומשם נסענו אל אחד החופים שהזמנו בו מקום לשבוע הקרוב. מאחר שהגבס שהיה מאד מאד הדוק ליד שלי וכף היד גובסה כשהיא מוטה פנימה מה שהרגיש לא לגמרי מדויק, החלטנו לנסוע לאילת.השארנו את דניאל בחוף הים ויצאנו לאילת לגלות שלא יקבלו אותנו בבית החולים יוספטל כי אני חברת מכבי.נסענו משם אל השרפ לגלות שאין רופא אורתופד ועל כן לא יעשו צילום כי אי אפשר לעזור לי... בשלב זה הפעלתי את בן דודי, רם זק האורטופד (תודה רמי) שנתן הנחיות: 'אני מבקש צילום של כף היד' ואחר כך אמר 'אוקיי, הם לחצו מידי את כלי הדם וצריך ליישר את כף היד. אני מבקש שתורידו את הגבס הזה ותשימו סד...'למה סד? כי זה כל מה שאפשר לעשות בשרפ. כי לאחיות מרשים רק לשים סד שזה אומר גבס בצד אחד ורק לרופאים אורטופדים מותר לשים גבס מלא.האמת זה אותו חומר.ביקשתי מהאחות: 'בחייאת בחייאת, שימי אותו מסביב בבקשה' והיא אמרה לי: 'לא לא לא, אסור לי....'אז בזכות רמי קיבלנו צילום וגם סד וגם צילום אחרי הסד כדי לוודא ששום דבר לא זז.והפעם כף היד שלי הייתה ישרה עם הזרוע, אבל מרגע שטופלתי באילת על ידי אחיות יקרות אבל לא לגמרי מנוסות בהורדת גבס וקצת כוחניות שהופעלה על היד שלי שוב כאבה יד מאוד.חזרנו אל החוף המשכנו להיות שם עוד יומיים והיה נחמד.פגשנו אנשים טובים, שמענו מוזיקה, אכלנו, נהנינו, אפילו התיישבתי עם יד מורמת בתוך המים.באמצע הלילה של שלישי ערן, שנהיה מקורר מהמזגן הישיר עליו, הסתכל עליי ואני עליו.שנינו לא ישנו. (אני כמעט לא ישנתי בלילות בגלל הכאב מהיד.) ואמרנו יחד: 'חוזרים מחר הביתה.'דניאל ממילא הודיעה לנו, יום קודם, שהיא מיצתה את החופשה כי גמרה שני ספרים של פרסי ג'קסון, שאותם גררה איתה לטרקים. (הייתה הולכת ראשונה, מתיישבת וקוראת עד שאחרון הקשישים וקשישות הגיע אליה וככה עושה את המסלול.)אז בעצם שלושתנו היינו מאוד מאוד מרוצים ויצאנו בדרך הביתה. עצרנו במוקד לרפואה דחופה של מכביבתל אביב ושם מומחה לכף יד, הוריד את הסד, שם גבס, הכאיב לי מאוד, מאוד מאוד ואמר: 'נראה שאולי צריך שתעשי סיטי כף יד כי המקרה פה גבולי.וצריך לוודא שאת לא מועדת לניתוח שבכלל זה יכול להתאזן ולהסתדר' הוא נראה כמו טייס של אורטופדים עם גאוות יחידה והרגשנו שאנחנו בידיים טובות. את הסיטי השלמנו אתמול ונחזור אליו בראשון כדי לוודא שהכל אכן מחלים באופן מוצלח ביותר.בנתיים כואב לי. כואב ממש. אמאלה. לא זכרתי שיכול לכאוב כך ואני מאומנת בכאב מילדות....'נירית למה זה קרה?' אני נשאלת שוב ושוב ובכן מה שאני יודעת בנתיים (התמונה מתבהרת בתוך הזמן):1. נדרשת להכנע. לשחרר שליטה, את ההרגל להיות המפקדת, המנהלת, האחראית והתומכת ובמקום זה להתמסר, לאפשר לתמיכה להינתן...זה עלה בבהירות אתמול בטיפול איזון חיים עם  Ayelet Koren . תודה אילת.2. זה אומא שאני מורידה הילוך עם תעודת שיחרור מהרופא כי אני לא באמת יכולה להפעיל את שתי הידיים עכשיו. ואני הלו משתמשת בשתי ידי לטיפול. כבר יצרתי וריאציה של טיפול אחר שנוסתה בהצלחה אבל... אני ממש עייפה מהכאב ולכן תוהה איך ומה יעלה בגורל הטיפולים בתקופה הקרובה.הרבה זמן רציתי לעצור קצת, להתמקד בפיתוח, אבל מנוחה... מנוחה, לנוח, מה זה מנוחה מה עושים במנוחה? שנים שאני שואלת ועכשיו מה כל מה שבא לי זה לעצום את העיניים ולנוח.לעצום את העיניים ולנוח... אז זו סיבה שהאלוהות בחרה לאפשר לי לשבור את כף היד הימנית וללמודלהיעזר (אחרי הכל אני מתפללת למערך תומך שיאפשר לי להתמקד במה שאני טובה בו ויעשה את כל השאר. מתפללת ולא ממש משחררת, לא ממש מאפשרת...)תודה לכל מי שתמך ותומך ויתמוךוכן להתמסר למנוחה...3. ואחרון חביב: לשחרר את דניאל מטיפולים שלי ומשיפוט שלי. אתמול עשינו סשן מסכם בסיגנון החדש ואמרתי למתוקה 'אני לא לוקחת אותך יותר עליי. אם את צריכה טיפולים כדי לעכל לכי לרופא או תמצאי מטפלים, אם תבחרי להשאר מאותגרת עיכול, תישארי.. אני לא מוכנה להמשיך להרגיש אשמה על שאני לא מצילה אותך ובכלל על אתגרי חייך. (היא מודה שהטיפולים מחזיקים אותה קרוב אלי ושהחולי מרחיק אותה מהעצמאות שמפחידה אותה. אני לא מוכנה לשתף עם זה פעולה יותר. נשבר לי....והבטחתי לה שנשחק קלפים או נקרא שירים או נטייל יחד, שיהיה לנו זמן משובח יחד גם בלי טיפולים)אז שיחררתי אותה לעצמאות בסשן מרהיב עם יד אחת ושחררתי מעליי את משקל חוסר הבריאות של הילדה שלי או חוסר העיכול או הפחד שלה להיות באמת בריאה ולהגשים את עצמה בחיים האלה....זהו, אני משוחררת ועכשיו חוזרת לנוח.כל טוב חג שמח מלא אהבה לכולם.ותודה למנחי הסדנה בסיני: Tamir Erez  (שותפי להנחיית מקדשי טיול של פשוט לאהוב, בטבע, בקרוב במערת עלמה, שלא ברור איך אעשה אותה עם גבס, אבל היא ממש שווה ואצרף קישור באחת ההודעות)ו Hadas Magida . היתה סדנה מצויינת.תודה לאהובי Eran Shapira  ולאהובתי דניאל שפיראעל התמיכה ועל הברכה שאתם בחיי. תודה לכל מעגל האהבה שלי שלא אצור אליו קישורים כרגע, אתם יודעים מי אתם.תודה על שיצאנו מעזה, על שהם חוזרים.בבקשה שהשבר שלי יזכה את העולם ויאפשר איחוי מושלם ותיקון שלם, לכולם.מלא טוב​

החלטנו לצאת יחד למסע — אל הטבע, אל עצמנו, ואל השקט. בלי טלפונים, רק אנחנו והדרך. מתמקדים בדניאל, בצרכים שלה, בריפוי שלה...בשלישי שעבר יצאנו לסיני, אל המדבר. הצטרפנו לסדנה שהובילו Tamir Erez  (שותפי להנחיית 'פשוט לאהוב' מקדשי טיול בטבע) ו Hadas Magida.אחרי כשלוש שעות צעידה בנופים סלעיים מרשימים , הגענו לבוסתן שהפך לבית שלנו בימים הקרובים ובו הקמנו אוהלינו.למחרת טיפסנו אל ההר הגבוה, הר סנטה קטרינה.לפי המסורת, זהו המקום שבו משה קיבל את לוחות הברית — אף שיש האומרים שזה היה בהר משה הסמוך.עבורנו, לא הדיוק היה העיקר, אלא העלייה עצמה — המפגש עם האלוהי.עלינו בערב יום כיפור — וערכנו טקסים מתאימים, שיחררנו, סלחנו, ברכנו ושמנו כוונות לימים הקרובים:הכוונה שלי הייתה חופש, שקט, חיבור וריפוי.בלילה ישנו בביקתה על פסגת ההר. רוב הזמן ישבתי על קצה המזרון שחלקתי עם משפחתי ותהיתי האם גם הלילה דניאל תתעורר להשתעל ולהקיא, כפי שעשתה  בערבים האחרונים. (היה בלתי אפשרי לדייק באוכל עבורה, בסיני)בערך בשלוש לפנות בוקר, התעוררה דניאל ושתינו זינקנו החוצה, היא כדי להקיא ואני כדי לעודד אותה להתרחק מהקבוצה.אחכ בתהליך 'איזון חיים' ראינו שהרבה פעמים חשוב לי שיהיה נוח ונעים לאנשים סביבי, גם אם זה על חשבוני או על חשבון ילדי (שלא ירעישו, שיתנהגו יפה, ש... וש...)בכל מקרה כמות לא פרופורציונלית של אשמה וחוסר הצלחה להזיז אותה, מפתח הבקתה, גרמו לי לנוע באופן בהול ולא מותאם לחשכה ולסלעים, לעוף בין שני סלעים ולבלום עצמי בעזרת יד ימין המשובחת שלי. רגע אחכ השמעתי צעקה:'תקראי לאבא'.... הופיעו ערן ואבי ואחריהם אביגיל ועדי. נכנסתי לביקתה, חווה תחילה את חום כפות הידיים של אביגיל ואז את טיפולה המסור והעדין של עדי שקיבעה את כף היד בעזרת הצעיף שלה וקשרה את הזרוע לצוואר בעזרת הצעיף של אבי...כאב ואמרתי שהכל טוב, רק כואב. כאב וחייכתי.חיכיתי לאור ויחד עם הקבוצה והיד הכואבת, ירדתי מההר. תחילה עד נקודת התפצלות מהקבוצה שאת משתתפיה ביקשתי שיהנו גם בשבילי ואז אל הבוסתן ומהבוסתן עד לבית החולים של סנטה קתרינה העיר. סהכ שש שעות צעידה עם יד שבורה...בבית החולים: 'עלייך לשלם במזומן', אמרו לי. י'שראלים קיבלו שירות ולא כיסו אותו...' מזל שלבדואי המארח היה כסף. התחייבתי. צילום. שני שברים. 'את יכולה ניתוחאו שנרחיק את כף היד ונחזיר למקום וזה כואב...' 'השני', אמרתי ונשמתי עמוק. הזריקו זריקה כואבת, צעקתי קצת, משכו, צעקתי קצת, גיבסו בכוח....נשמתי עמוק ועוד הייתי ממש בסדר.... שוב צילום...' אוי, לא יצא מספיק טוב' אמרו לי, הורידו את הגבס, שוב זריקה ושוב משיכת כף היד והזזתה למקום והפעם אני רועדת ובוכה. נשלחת אחות להזריק לי זריקץ הרגעה. אני מקבלת בהכנעה. שוב צילום ואומרים שזה בסדר... נשארת לישון באכסניה סמוכה ו..... יוצאת בשש וחצי בבוקר אל הבוסתן. אני לא מפסיקה לטייל אפילו עם יד שבורה... מגיעה בתשע אל הבוסתן והקבוצה צוהלת (מזכירה שאין קליטה ולא היתה  כל דרך לתקשר איתם). הם נושמים לרווחה ורק דניאל בוכה לרגע ואני מצטרפת לתוכנית היומית של קבורה באדמה. נושא היום....'מה עוד עשיתי עם גבס, הגבס עקום... היציאה מאילת והכניסה באותו יום והכאב, אוי הכאב , יחד עם הכוונות שלי ואלו של אלוהים, על כל אלו מחר יחד עם התובנות. ממש התעייפתי. חג שמח שיהיה ותודה לכל אוהבי ואהובותי. אני אוהבת אתכן.ם גם.​

אונ' ת"א, החוג לקולנוע. אני בשנה א והוא אסיסטנט. יש לכל אחד מאיתנו בן/בת זוג. בשני המקרים זו הייתה זוגיות שביקשה להסתיים וביננו נוצר מתח לא ברור (או אולי כן). אני שמה לב שכל פעם שאני נכנסת לחדר עריכה בעודו עורך, הוא מתבלבל. מתחילות שיחות מקריות, אני מוזמנת לתמוך בצילומי קליפ שלו, הוא מוזמן להביע דעה על הפקות גמר שנה א, שלי... המתח נבנה לאט... בשלב הזה הגוף, שלרוב אין לי, מתחיל לכאוב מתשוקה. הוא נוסע לחול וכשהוא חוזר אני מוצאת עצמי מסתובבת באזור שבו גר, בתקווה שאתקל בו במקרה... כבר אי אפשר להכחיש שמשהו קורה, אמאלה ואבאלה ומה אני עושה עם זה.מזכירה שאני אז עצורה מאוד, מאותגרת מגע ובמקביל גם יפה מאוד, מוכשרת... מלא דברים טובים יכולה לומר על הילדה שהייתי חוץ מ-מינית. אז כדי לצאת בסדר הוא נותן את מספר הטלפון שלי לחבר שמתעניין ואני לא מאמינה למשמע אזני ואומרת לחבר ש: 'אני לא פנויה'... (ולא לא התכוונתי למי שהיה אז עדיין על תקן החבר שלי ופשוט סירב להיפרד). אחרי שיחת הטלפון הזו האיש יודע שהגזים והוא מבקש סליחה. צהרי יום ה' בחוג לקולנוע. אנחנו נכנסים יחד להקרנה (זה היה פורמט של הקרנת סרט עם הרצאה מקדימה)... יושבים זה לצד זו והאינגוף שלי... הגוף שלי, בוער. מאותו רגע אנחנו במפגן תשוקה משוגע ולא אפרט יותר רק אומר שאין סיכוי שאני כמו שהכרתי את עצמי עד אז, הייתה זו שפעלה מתוכי. היו כמה חודשים כאלו של תשוקה ובמקביל עבר כל אחד מאיתנו בנפרד, מבחן מחוייבות (אצלי למשל זו הייתה שיחת אזהרה שבה, שותף לספסל הלימודים, הביע דאגה לשלומי ואמר שהאיש מתחיל עם כל הבנות ושאני צריכה להיזהר ומצאתי עצמי אומרת לו: 'גם אם זה רק סקס זה שווה', הצחקתי את עצמי עם המשפט הזה כי אין סיכוי שאני, כמו שאני, אמרתי אותו.)אחרי כמה חודשים כאלו, חזרה לבמה היישות הפצועה, זו שמנוהלת על ידי זיכרון שהיא לא זוכרת של פגיעה מינית מהשואה ואולי גם מהחיים האלו...כשחזר הניתוק מהגוף כבר היינו מחוברים לב ללב ולמסע החיים.כך כשחזרתי להיות אני, עם כל פתלוגיית ה-לא לגעת בי, כבר קיבל אהובי את הדין... זה מה שיש....ברור לי שהחיבור שלנו הוא חוזה נשמה שצריך היה לצאת לפועל כדי שאוכל להתפנות למשימות החיים שלקחתי על עצמי כמו להיות ממובילות התנועה לחופש בחירה בלידה, ממניעות פסטיבל הנשים שאקטי, ממקימות דיאדה- בית מלידה להורים ולילדים... אם לא הייתי מעוגנת הייטב רגשית, ספק אם הייתה לי אנרגיה להזיז את מפעלי החיים האלו.אבל מה - עכשיו ממש רציתי גוף והגוף היה כל כך רחוק...אז למדתי רפלקסולוגיה (זה רחוק, ברגליים ופחות מפחיד)ואז שיאצו (כדי שאוכל לגעת בגופים, כדי שיוכלו לגעת בשלי....)ואז הגיע דר' ג'ף לוין עם טכניקת איזון חיים. הייתי בת 26-7, נשואה, ללא ילדים ומאוד רוצה ילדים (מי שקרא את החלקים הראשונים על ילדה בלי גוף, יודע שמחזור, לא ממש היה לי). במפגש שלי עם 'טכניקת איזון חיים' (שהפכה לטכניקת העבודה המרכזית שלי, איתה אני מאפשרת קסמים ואותה אני מלמדת), עסקנו בתיכנות המחשב האנושי (הגוף שלי) כך שיסכים להביא ילדים, כך הגעתי לפגיעה בשילדת המגן שלי בשואה ולעוד מיידעים מגוונים, בכיתי המון, נזכרתי, בחרתי, טופלתי וטיפלתי ולבסוף (הסכמתי גם להיעזר ברפואה המשלימה הקרוייה בטעות קונוונציונלית) וכל אלו איפשרו את הגעתו של רועי ושש שנים אחריו, את דניאל.במשך שנים שהבקשה להיות יותר בגוף, יותר במיניות, יותר מחוברת... מונחת בפני עולמות של מעלה. מונחת באיזונים, מונחת בתפילות, מונחת בתהליכים שבכל פעם יוצרים תנועה קלה קדימה...כאן אני עוצרת לפעם הזו ומזמינה אנשים טהורי לב וכוונה, להצטרף אלי למסע שיש בו גוף ויש בו נפש ויש בו עולם. מקדש סדנאי שמקדם אינטימיות, חיבור ואהבה למקום, לעצמנו ואחד אל השני. את המקדש מנחה יחד איתי Tamir Erez שמאן, מורה לטנטרה וכושף שמיומן בהנחיית מקדשים מסוג זה.מדובר ב 1-2.8, שישבת, מתחילים בג'ילבון וממשיכים ביער אודם ובג'ובה הגדולה. המקומות קסומים ויותר מזה התהליכים מרגשים ואנחנו יחד באומץ ופתיחות, נחת רוח וגילוי, גבולות בריאים ואהבה... כל אלו.כיתבו 'פשוט לאהוב' וקבלו את המידע.בואו להיות איתנו במרחב חוקר, מתפתח ואוהב...בתמונה אנחנו באחת ההרפתקאות...ואני מציינת שאין אין אין בעולם דבר טוב יותר מהאיש הזה שלי Eran Shapira​